איך הפכתי לדיילת אוויר?

אם ישאלו ילדות קטנות, נערות או לעיתים נשים כבר מבוגרות יותר: מה היא עבודה שהן תמיד חלמו לעבוד בה? רובן הגדול יגיד: דיילת אוויר. כן, יש בעבודה הזאת משהו שמשדר יוקרה, חופש, כיף. מעין עבודת חלומות כזאת שלא יכול להיות בה שום דבר רע; טסים בעולם, רואים אנשים, מכירים אנשים, טועמים, סופגים תרבויות וחוויות מטורפות. וזה נכון, שלא תטעו, כל הדברים האלה הם חלק מחבילה אחת גדולה. אבל חלק קטן. ממש קטן. שאם רוצים לקבל אותו ולהגיע אליו צריכים לאכול הרבה חרא ותוך כדי שמגיעים אליו ממשיכים לאכול חרא וגם כשמגיעים אליו אוכלים חרא בכמויות כי אני בטוחה שאבא ואמא סיפרו לכם פעם ששום דבר הוא לא בחינם.

אני אתחיל בלספר לכם על תהליך המיון שלי למי שמעוניין לנסות להתקבל לעבודה, אולי שלכם לא יהיה בדיוק אותו דבר אבל זה הרעיון הכללי:

את תהליך המיון שלי לחברה התחלתי כבר לפני שנה, אם היו אומרים לי לחזור על זה מחדש סביר להניח שהייתי מוותרת מראש. התחלתי בלשלוח את קורות החיים שלי ביחד עם תמונה סבירה ובינונית בתקווה שמשהו יוציא אותי מהבית קפה שבו עבדתי כבר 4 שנים. קיוויתי באיזו פינה חמה ואופטימית בלב לא לחזור לדרוך יותר על רצפת הקניון ולא לגעת יותר במגש עמוס צלחות, שתיה, כרטיסי אשראי ובראש אלפי בקשות חוזרות ונשנות לפיצוי שאין לי באמת איך לענות עליהן.

כשבועיים לאחר ששלחתי את קורות החיים הייתי במשמרת שגרתית בבית הקפה כשקיבלתי אימייל שמזמין אותי ליום מיונים ראשון. הדבר היחיד שעשיתי באותו רגע זה להעיף את המגש להוריד את הסינר ולזרוק אותו על הבוס שלי ביחד עם "אני מתפטרת!" עסיסי. זה קרה כמובן רק בראש שלי אבל היה ממש נחמד לדמיין את זה.

המיונים חולקו לשלושה ימים: ביום הראשון של המיונים הגעתי לקמפוס החברה (בעבר המיונים היו מבוצעים ע"י חברות פרטיות כמו פיל"ט ואדם מילו"א ולא בקמפוס החברה אך לא עוד.) יחד עם עוד הרבה אנשים יפים, מתוקתקים, מריחים ובעיקר מלאי מוטיבציה ורעל בעיניים שלמדו וחקרו טוב טוב מה הם צריכים לעשות כדי להתקבל. מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי לזכות בעבודת החלומות הזאת.
בשנייה שראיתי את כמות האנשים שבאו להיבחן ידעתי שקל זה לא יהיה אבל נשמתי עמוק והחלטתי לקחת את זה כחוויה, כניסיון והדבר שהכי דרבן אותי זה המדחפים בבטן שאחרי 4 שנים ממש לא רצו לחזור לעבוד בבית הקפה ההוא.

חילקו אותנו לשתי קבוצות, קבוצה אחת הלכה להיבחן באנגלית (ראיון אישי מול פאנל של 4 אנשים) וקבוצה שנייה נכנסה למבחן פסיכוטכני מול מחשב (פחות או יותר בסגנון של צו ראשון). תדריך קצר לפני עם נציגה ממחלקת קליטה ותעסוקה חידד את העובדה שכל מועמד מתחת ל-1.60 לא יכול להתקבל לעבודה, ושניסיון להיבחן בכל מקרה רק יגרור אי נעימות בשלבים מאוחרים יותר. אז למי שהיה לו ספק: כן. הגובה חשוב. ואפילו מאוד. ואני יכולה להגיד לכם שאפילו 1.62 יתקשה בעבודה הזאת. להגיע לתאים העליוניים ולסגור אותם, לתקרות מונמכות במטוס, לקונטיינרים במטבחים ולארונות אחסון זה פשוט לא קל. יש הרבה דברים בתהליך המיון הזה שאף אחד לא יודע, הרבה דברים שבוחנים ואולי אין להם הסבר הגיוני, אבל גובה הוא לגמרי משהו שאני יכולה להעיד שצריך and the more the marrier.

אחרי שלב הפסיכוטכני אתה מחכה בחוץ לתשובה אם תוכל לעבור לשלב הבא. תחושה מורטת עצבים שממשיכה ללוות אותך לאורך כל תהליך המיון בקמפוס. "XXX, עברת לשלב הבא, גשי לבניין בלה בלה בלה" אפילו לא הקשבתי, לא יודעת איך הגעתי לבניין השני כי האדרנלין הוא מה שככל הנראה הוביל אותי. ידעתי שאם זו התחושה שמרגישים גם בזמן העבודה במטוס אז אני רוצה אותה עכשיו יותר! (בדיעבד התברר כחרטא.)
הגעתי לבניין של השלב השני ביום המיון (שלב האנגלית), שם כבר היו כמה וכמה אנשים שספונטנית הסתדרו ביניהם מי הבא שנכנס. כבר אז ניתן היה לראות הרבה פחות אנשים מבהתחלה. נעלמו לי מן העין. עם ההמתנה בתור אתה מתחיל לדבר עם האנשים, להכיר אותם, רואה שכבר נוצרות להן חברויות של חצאי שעות רק כדי להפיג את הלחץ. כל חמישה-שבעה מועמדים יוצאת אחת הבוחנות וקוראת בשמות: A,B,C אתם מוזמנים לגשת לבניין XXX להמשך המיונים. ו-D,E,F תודה ובהצלחה בהמשך הדרך. הבאסה של המועמדים שלא עברו ממש ניכרת, יש כאלה שהיו בטוחים שהלך להם ממש טוב ובאמת לא מבינים איך? למה? מה הייתי צריך לעשות אחרת? כל התגובות האלה גורמות לך לאפילו יותר לחץ. אני ניסיתי להימנע מהשיחות על הראיון עצמו אבל לא יכולתי להימנע מלשמוע מהצד.
כשהגיע תורי להיכנס רק רציתי לסיים עם זה ולהמשיך הלאה, כבר ממש ראיתי את עצמי בתוך זה, לא ראיתי בעיניים. וגם, בתוך תוכי ידעתי שאני לוקחת את זה. זה שלי.
המראיין אמר לי לספר על עצמי באנגלית, השיחה זרמה, גרמתי להם לצחוק וזה הפך את כל הראיון להרבה יותר קליל וכיפי והוציא אותי מעולה. טיפ חשוב: לכל אורך הדרך, להיות מנומס, חברותי והכי חשוב, לחייך.
אני יודעת שלמועמדים מסוימים שנתקעו במהלך השיחה באנגלית הבוחנים נתנו לתרגם משפטים מעברית לאנגלית כמו: "אדוני, המזוודה שלך גדולה מדי לאחסון בתאים העליונים לכן נאלץ להוריד אותה לבטן המטוס" וכדומה אז תהיו מוכנים גם למשהו כזה.
בפעם הזו שהבוחנת יצאה ידעתי שברשימות האלה גם השם שלי מופיע אבל לא היה לי מושג באיזו קטגוריה, אלה שנשארו או אלה שמאחלים להם בהצלחה. קיוויתי שתגיד את זה מהר כי זה היה יום רביעי ובמידה ומאחלים לי בהצלחה בהמשך הדרך אני צריכה להספיק להגיש משמרות לבית הקפה.
אבל עברתי, קטע.
אחרי כמה רגעים עצובים ושמחים עם חברי החצי שעה שרכשתם לעצמכם בזמן ההמתנה לראיון ישלחו אתכם לעשות מבחן 300 הידוע בכינויו "מבחן העקביות", שואלים אתכם אותן השאלות 300 פעם בניסוחים אחרים ובצורות שונות ורוצים לראות אם התשובות שלכם עקביות ואם אתם אמינים. זה השלב שגם ימדדו את הגובה שלכם במידה ותיראו להם "חשודי גובה".

זהו, היום הראשון נגמר, והציפייה לשלב הבא הגיעה בשנייה שיצאתי משערי הקמפוס.
השלב הבא היה הדינמיקה הקבוצתית (יש כאלה שיעשו את זה עוד ביום הראשון, אצלי זה התחלק לשלושה ימים), השלב שכביכול כולם מפחדים ממנו מפני שהוא השלב שאף אחד לא יודע איך להתכונן אליו. בשלבים הראשונים אם יש לך קצת שכל אתה עובר את המבחן הפסיכוטכני ואם אתה יודע אנגלית ברמה טובה אין לך מה לדאוג. הדינמיקה זה השלב (לדעתי) הכי מלחיץ בכל התהליך: יושבים בקבוצה של כ-10 עד 12 אנשים עם פאנל של בוחנים וביניהם אם אני לא טועה יש פסיכולוג, מנהל שירות בטיסה (הידוע בכינוי: פרסר, כלכל – אחראי על צוות הדיילים בטיסה. יענו, מנהל משמרת) ונציג מחלקת דיילים או מחלקת קליטה (עוד שם מפוצץ ומפחיד, לא קריטי) שמעבירים מעין סדנא של היכרות ומשחקי תפקידים שמטרתה לבחון התנהגות מסויימת שדרושה לעבודה. חשוב להדגיש כי כל מקום עבודה והדינמיקה הקבוצתית שלו והקריטריונים שהוא מחפש מהמועמד. אז אם בעבר עברתם דינמיקה למקום עבודה אחד זה לא אומר שתעברו גם דינמיקה אחרת. ממליצה להציץ באתר הזה שנותן דוגמאות של דינמיקה לתהליך מיון של דיילי אוויר (מבחינתי רלוונטי רק לתהליך הדינמיקה כי כל שאר התהליכים באתר הזה לא כל כך מדוייקים).
לי אחרי הדינמיקה לא היה שמץ של מושג מה קורה, לא היה לי קמצוץ של בטחון באם עברתי או לא שלא כמו בשלבים הראשונים שידעתי שאני אוכלת את זה. אתה צריך ללכת הביתה לשבת לבד בחושך ולחכות לתשובה.
התשובה לשלב הדינמיקה הגיעה שוב באופן אירוני כשהייתי בבית הקפה, הייתי כל כך מאושרת שחיבקתי את הבוס שלי. זה היה מביך והכי לא מה שתכננתי לעשות לפי התיאור שלי בתחילת הפוסט אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי. "אני עפה מפה! רגל וחצי בחוץ!".

אז כמו שאמרתי, עברתי את שלב הדינמיקה וזומנתי לשלב האחרון לפני הקליטה ותחילת הקורס -שלב ראיון דייל ראשי שזה השלב הפשוט ביותר מכל השלבים השלב שפחות או יותר עברת ורק רוצים "לוודא הריגה" ולראות שאתה מתאים ב-100%. אחוז קטן מהמועמדים לא עוברים את שלב הראיון עם הדייל הראשי, כלומר, אתה צריך ממש לא למצוא חן בעיניו (ובעיני עוד נציגה שיושבת איתו) ולהיות ההיפך מהמיונים כדי לא לעבור. הראיון עצמו מאוד נינוח ונותנים לך הרגשה נחמדה ושירותית, מעין מראה של מה שמצפים ממך במהלך העבודה; מחייכים, מתעניינים ושואלים שאלות רלוונטיות. קצת כמו הראיון באנגלית אבל הפעם משהו יותר אישי, באמת ממקום יותר מתעניין ופחות בוחן.
את התשובות מקבלים אחרי זמן מה בטלפון או באימייל אני כבר באמת לא זוכרת יחד עם תאריך השמה לקורס שמלווה בימי סידורים שבהם מקבלים מדים, עוברים סדנת איפור קלילה, מנפיקים תעודת עובד ותעודת צוות אוויר ומכירים את חבריך לקורס (וחלק גם לחיים) שאיתם תעביר מעכשיו חודשיים לא קלים.. ימים קצת מעייפים אבל מלאי אדרנלין וכיף.

אנסה בהמשך לכתוב גם על הקורס עצמו, תקופה לא קלה לכשעצמה ולעיתים אני ממש מתגעגעת אליה.

שוב, לפני שאתם מחליטים לגשת למיונים למשרת דייל-אוויר חשוב שתדעו שהעבודה הזאת היא בין העבודות הקשות שיש לשוק להציע, לא כל אחד מתאים לעבודה הזאת ויש כאלה שמגלים את זה רק בשלבים מאוחרים יותר (כי אין באמת איך לדעת שכל כך הרבה שעות טיסה גורמות לכאבי ראש, כאבי בטן, לחץ דם גבוה, מיגרנות, כאבי שרירים, כאבי גב, דלקות בדרכי השתן, כאבי גרון, שעות שינה מועטות, וכשכבר יש לך זמן לישון אז אתה לא מצליח, אנמיה, חוסר בויטמינים אחרים ועוד.. עד שאתה מתחיל לטוס.)

אבל תהנו, ושיהיה בהצלחה!